שורף הגופות – לדיסלב פוקס

'שורף הגופות' מתרחש בפראג בשנת 1938, כשצ'כסלובקיה היא עדיין מדינה עצמאית, בתחילתה של מלחמת העולם השנייה ומסתיים כשהכיבוש הגרמני הוא כבר עובדה מוגמרת.

חלקו הגדול של הספר עוסק ב"גיבור", מר קופפרקינגל. בהצגת דמותו, מחשבותיו, חייו, דבריו והצגת הסובבים אותו דרך עיניו. מר קופפרקינגל, הינו לכאורה אדם תרבותי, בעל ערכים, איש משפחה מסור ואוהב לאישתו וילדיו, דואג לזולת. הוא מנהל קרמטוריום אזרחי, ובמידה רבה אבססיבי בעניין נושא המוות. הוא מאמין ששריפת הגופות מסייעת לאל בזירוז הפיכתו הנפטר לעפר. חומרי הקריאה החשובים בעיניו הם ספר העוסק בטיבט, וטבלת הזמנים של שריפת הגופות בקרמטוריום. אישתו, ילדיו, חמותו ז"ל, הדודה ז"ל ואפילו החתולה הם כליל השלמות ומכונים בשמות חיבה כמו "אהובתי השמיימית", "כליל תפארתנו" וכיו"ב. הוא מנסה לייפות את סביבתו ורואה חובה לדאוג שהכל סביבו יהיה לא פחות ממושלם.

התפתחות הרומן היא איטית ונעה סביב דמותו של מר קופפרקינגל, וברקע מתרחשים ארועי תחילת מלחמת העולם השנייה, השתלטות הגרמנים על צ'כיה והיחס ההולך ומתדרדר כלפי היהודים.

אבל הכל לכאורה, שכן פתאום הכל משתנה. התמונה משתנה ופתאום רמזים שנשתלו לאורך הסיפור מקבלים משמעות אחרת והכל הונאה אחת גדולה. איש המשפחה למופת המרוכז בעצמו ובעולמו הקטן מתגלה כפשיסט רצחני, חסר מעצורים וחלק מתוך המערכת שמסייעת להצלחת הנאציזם בצ'כיה ובאירופה בכלל.

אחרית הדבר, בסופו של הספר, נכתבה בידי המתרגם פאר פרידמן שעשה עבודה נפלאה בתרגום הספר הזה. היא מאירה את עיני הקורא בדבר נקודות מסוימות בסיפור שאולי חמקו מעיני הקורא, בדבר קורות חייו ויצירותיו של הסופר והתקופה בה נכתב הספר.

לדיסלב פוקס הוא אחד מגדולי הספרות הצ'כית במאה ה־20. 'שורף הגופות' היה ספרו הרביעי שיצא לאור ב-1967, ונחשב ליצירת מופת. זהו הראשון מבין ספריו שתורגם לעברית ומקווה שגם לא האחרון.

'שורף הגופות' אינו ספר קל לקריאה. הוא מצריך קריאה איטית וסבלנית. בחלקו הגדול הוא אף עוכר שלווה ומטלטל. אבל הוא מומלץ מכל הלב.

הספר ניתן לסקירה באדיבות ההוצאה לאור וקהילת מדברים על ספרים (בפייסבוק).

האתר של מתרגם הספר, פאר פרידמן המוקדש לסופר לדיסלב פוקס

http://www.makropulos.net/kopfrkingl/

שורף הגופות, מאת: לדיסלב פוקס

Spalovač Mrtvol - Ladislav Fuks

תרגם מצ'כית: פאר פרידמן

הוצאה: מחברות לספרות

שנת הוצאה: 2015 

מס' עמודים: 208

הצגה - "פציעות קטנות" - תיאטרון גשר

"פציעות קטנות"

"פציעות קטנות" מלווה את דאג וקיילין, לאורך עשרים שנה. מאז שהיו ילדים בני שמונה ועד היותם מבוגרים בני 38. דאג וקיילין הם חברי ילדות, שלא ממש מצליחים להתבגר, ויש להם הרגל להיפגש תמיד לאחר שמישהו מהם נפצע או פוגע בעצמו, לפעמים בטעות, לפעמים בכוונה. הקשר בניהם נע בין אפלטוני לרומנטי, ולמרות שברור לכולם הקשר החזק בניהם איכשהו הם מצליחים שוב ושוב לפספס אחד את השני.

על הבמה משחקים שני שחקנים בלבד. יובל ינאי (שחקן ותיק ומוכר ב"גשר") ונעמי לבוב (שחקנית שפרצופה מתחיל להיות מוכר במיוחד לאחר שגילמה את דמותה של המשוררת המנוחה יונה וולך בסרט "יונה"). שניהם מתזזים על הבמה מחליפים תלבושות, מחליפים מידע, מתחרים בצחוק בניהם, ועוברים בקלילות בן הדמויות של עצמם בתקופות חיים שונות (ולא בסדר כרונולוגי) תוך כדי יצירת בלאגן על הבמה (רמז לבלאגן בו החיים שלהם נמצאים?).

הקשר החברי בעת החלפת הדמויות מתמוסס לתוך ההצגה ומדגיש את הקשר החזק שבין הדמויות. קשר שיש בו הרבה כאב אבל רצוף בחברות, שותפות לגורל, הבנה ואהבה.

יש משהו מאוד מיוחד, בהופעה באולם קטן ואינטימי כמו בהאנגר. הקהל מרגיש קרוב כל כך לשחקנים, כמעט שם, כמעט יכול לחבק ולעודד.

רוצו לראות, צפויה לכם חוויה מיוחדת מסיפור שישאר במחשבותיכם הרבה אחרי שההצגה תסתיים.

תודה לתיאטרון גשר, ולמועדון הצופות של סלונה על הזכות לצפות בהצגה המיוחדת הזו.

מאת: רג'יב ג'וזף

ז'אנר: קומדיה, דרמה

תרגום ובימוי: ארז דריגס

תפאורה ותלבושות: פולינה אדמוב

תנועה ועריכה מוסיקלית: מירי לזר

משתתפים: נעמי לבוב ויובל ינאי

הצילומים באדיבות: אורן בירן studio OnE

המיילדת מן ההרמון - רוברטה ריץ´

'המיילדת מן ההרמון' הינו רומן היסטורי ומהווה ספר המשך לספר 'המיילדת מוונציה'. הארועים בו מתרחשים במאה ה- 16 (1578), שנים מספר לאחר הנקודה בה הסתיים הספר הראשון.

חנה ויצחק לוי, העתיקו את מקום מגוריהם לקונסטנטינופול, אימצו את מתיאו הקטן והשתלבו בחיי הקהילה היהודית ובו בזמן השתלבו בסחר המשי. בעוד חנה ממשיכה את עיסוקה כמיילדת.

החיים בקונסטנטינופול טובים יותר ליהודים ולא מגבילים את צעדיהם ותחומי עיסוקם כמו בווינציה.

במקביל, מסופר סיפורה של לאה, נערה יהודיה שגדלה בהרים, נחטפה ונקנתה על ידי אם הסולטאן כמתנה לבנה, על מנת שיוסר הכישוף של מסירותו לאישתו הראשונה, בתקווה שהוא יתחיל להעמיד צאצאים יורשים בנים.

חנה שמובאת להרמון על מנת לבדוק ולאשר את בתוליה של לאה כאישור להמשך הקשר עם הסולטאן, נקשרת ללאה ולוקחת על עצמה להציל את לאה מפני שליחה לבית בושת אבל בכך מסכנת את חייה שלה ושל משפחתה.

בנוסף, המשפחה "זוכה" לביקור משפחתי של אשת אחיו הגיורת והאלמנה של יצחק. האורחת צופנת סוד אשר גם הוא מאיים על שלום משפחת לוי.

הספר מעניק הצצה לחיים בקונסטנטינופול של המאה ה־16. לחיי היהודים, לחיי השפחות בתוך ההרמון, לפאר בתוך ההרמון, לכוחה של הוואלידה (אם הסולטאן) וארוג בסיפורים היסטוריים שחלקם ארעו במציאות.

הספר מעניק כמה שעות של הנאה, ובמידה מסויימת נהנתי ממנו יותר מהספר הראשון.

היה נחמד אם הספר הראשון ייקרא לפני קריאת הספר הזה, אבל לא חייב. הספר עומד בפני עצמו ולא תלוי בקודמו. את הספר סיימתי בהרגשה שבעתיד יגיע ספר נוסף.

ממליצה בחום.

המיילדת מן ההרמון, מאת: רוברטה ריץ´

THE HAREM MIDWIFE - Roberta Rich

תרגמה מאנגלית: קטיה בנוביץ'

הוצאה: כנרת זמורה ביתן

שנת הוצאה: 2015 

מס' עמודים: 239

בובות סיניות - ליסה סי

בובות סיניות, הוא סיפורה של חברות ארוכת שנים של שלוש נשים צעירות. שלושתן בנות דור שני ושלישי להגירה מאסיה, גדלו בארצות הברית בתחילת המאה ה-20, והתבגרו במהלך מלחמת העולם השנייה. זהו סיפור על הקשיים, ההצלחות והאכזבות אותן הן חוו במהלך התבגרותן.

שלוש הנשים הצעירות – גרייס, הלן ורובי, נפגשות לראשונה ב-1938, במהלך מבחן קבלה כרקדניות למועדון "העיר האסורה" בסן פרנסיסקו. "העיר האסורה" היה מועדון לילה סיני אמריקאי שפעל בצ'יינה טאון בסן פרנסיסקו והתמחה בבידור המיועד לקהל הסיני. הופיעו בו בעיקר אמנים אסיאתיים ולא רק סיניים (יפנים, פיליפיניים, פורטוגזיים וכיוצא בזה). באותה תקופה נערות סיניות היו אמורות לדבוק במסורת הסינית (בדיוק כמו בסין). הן אינן אמורות לרקוד במועדונים אלא להקדיש את עצמן לטיפול בילדים, בעלים והורי הבעל. אבל גרייס, הלן ורובי הפנו עורף למסורת, כל אחת מסיבותיה שלה.

גרייס, נולדה וגדלה באוהיו, עיירה קטנה, בה משפחתה חייתה רחוק מהמסורת הסינית, ולכן אינה מכירה את המנהגים והמאכלים הסיניים. בילדותה היא למדה ריקוד ושירה. היא בורחת מאביה אשר נהג להכותה, והגיעה לסן פרנסיסקו בה היא מנסה להשיג עבודה כרקדנית.

הלן, בדיוק ההפך מגרייס, גדלה בסן פרנסיסקו, בצ'יינה טאון, וחייתה על ברכי המסורת הסינית, בתוך חממה משפחתית, עשירה ומיוחסת. לעבוד כרקדנית במועדון נחשב כפגיעה בכבוד המשפחה.

רובי, יפנית, אשר מעמידה פנים שהיא סינית, שבילתה חלק מחייה בתוך הקהילה היפנית בהוואי, והיא באה לנסות את מזלה בעיר.

הקריירה והחברות של הבנות חווה עליות וירידות ערב מלחמת העולם השנייה ובמהלכה עד כניסתה של יפן למלחמה (ההפצצה בפרל הארבור). אז, נאלצות הבנות להיפרד שלא מרצונן ולהתאחד מחדש אחרי המלחמה. משולש חברות יש בו מהכל, אהבה, נאמנות, קנאה, בגידה ותככים ועם כל זה מצליח לשרוד את תלאות הזמן.

הספר מרתק, ובין לבין מאפשר הצצה לחייהם ועולמם של הקהילה האסיאתית בארצות הברית, לעולם מועדוני הלילה וההופעות בתחילת המאה ה-20.

ממליצה בחום.

ליסה סי (הסופרת) מדברת על הספר:

https://www.youtube.com/watch?v=AJz8Y9TdqkE

בובות סיניות מאת ליסה סי

CHINA DOLLS – Lisa See

הספר נקרא כקובץ דיגיטלי באדיבות GetBooks

תרגום מאנגלית: דורית בריל-פולק

הוצאה: מודן

שנת הוצאה: 2015

מס' עמודים: 389

הצגה - "אני דון קיחוטה" - תיאטרון גשר

 "אני דון קיחוטה" (מתוך פוסטר ההצגה)

אלו אשר יגיעו להצגה מתוך ציפייה לראות את הצגה על הרומן האלמותי "דון קיחוטה" של מיגל דה סרוונטס, יופתעו לגלות שהם לא ימצאו את זה. במקום זה, הם יזכו לצפות במחזה חדש, מאת רועי חן, ובבימויו של יבגני אריה, שנכתב בהשראה וכמחווה לספר האלמותי שחוגג בימים אלו 400 שנה (והיה מהספרים המתורגמים ביותר אחרי התנ"ך עד שהובס בידי הארי פוטר).

המחזה מספר על שני אסירים, בני זמננו, אשר חולקים תא וקוראים שוב ושוב בספר "דון קיחוטה". תוך כדי הקריאה שני האסירים מפליגים בדמיונם לעולם ההרפתקאות המתעוררות לחיים. הרפתקאותיהם של דון קיחוטה וסנצ'ו פאנסה בתוך ההגדה. מתוך הכלא הם עוברים לעולם מלא יופי, שלמות, אושר. והם מגלים כי, למרות שבעולם האמיתי הכלא שולל מהם את החופש, הם עדיין מצליחים להיות חופשיים במחשבותיהם ובחלומותיהם, שכן אין לכלא אפשרת לקחת מהאדם את היכולת לחלום ולפנטז.

ההצגה מכילה רגעים מרגשים, משעשעים, ועצובים. נמצא בה גם סיפור על חברות אמיצה בין שני גברים, על הרצון לחופש גם אם הוא תוך כדי חלומות ובריחה לעולמות אחרים.

את התפקיד הראשי של אחד מהאסירים, חולקים ומגלמים בתפקיד שני שחקים מצויינים. סשה דמידוב ודורון תבורי. הם משחקים בו לסרוגין. מאחר והשחקנים שונים כל כך באופיים אחד מהשני, נראה לי שיהיה כאן מצב שבו הצגה עולה בו זמנית עם שתי גרסאות שונות מאחר וכל שחקן יביא במשחקו פרשנות אחרת. בההצגה בה צפיתי, שיחק סשה דמידוב, אז אולי אני צריכה ללכת אליה שוב ולהנות ממנה מחדש כשבפעם הבאה ישחק בה דורון תבורי?

אי אפשר שלא להזכיר את התפאורה. מצפייה בעבר במספר הצגות של תיאטרון גשר, שמתי לב לחיבה מיוחדת שיש לתאטרון הזה להציג תפאורות מנימליסטיות מיוחדות, אבל יחד עם זאת אין צורך ביותר מאחר והן מתארות הכול. כך גם בהצגה הנוכחית. התגלמות אומנות התפאורה המנימליסטית בגדולתה.

מה נשאר עוד לומר? רוצו לראות, צפויה לכם חוויה מרגשת. ואולי אלך גם אני שוב? כדי לצפות בה שוב והפעם עם דורון תבורי.

תודה לתיאטרון גשר, ולמועדון הצופות של סלונה על הזכות הגדולה שניתנה לי לצפות בהצגה המיוחדת הזו.

ישראל (סשה) דמידוב וקארין סרויה על ההצגה אני דון קיחוטה בערוץ 10

https://www.youtube.com/watch?v=fospWF_LzRk

כל מה שעולה מתכנס - פלאנרי אוקונור

פלאנרי אוקונור, בכירת הסופרות הדרומיות, נולדה בג'ורג'יה ב-1925 וחיתה בה רוב ימיה, עד מותה ב-1964 ממחלת הזאבת. רוב הסיפורים בספר מתרחשים בעיירות ובכפרי ג'ורג'יה (דרום ארצות הברית) בשנות ה-60 של המאה ה-20. אלו שנים השחורות של אמריקה הגזענית. להלכה, ישנו שוויון בין הלבנים והשחורים, אבל למעשה שום דבר לא השתנה ורוב או כל הלבנים בספר אינם רואים את השחורים כשווים להם. השחורים עדיין חיים מציאות חסרת תוחלת ונטולת תקווה, משועבדים לגחמות, לאובססיות ולחוות העבודה של הלבנים. יותר משאוקונור מבקרת את הגזענות הלבנה, היא לועגת לליברלים הלבנים המרוצים עד בלי סוף מנאורותם. כי אין דבר שאוקונור מתעבת יותר מאשליית השלמות העצמית.

בספר סיפורים זה מפתיעה הסופרת בסיפורים חדים ושנונים על יחסים בין הגזעים, יחסים בין הורים וילדים ובעיקר - בדת, בדתיות, בחזיונות יום הדין. יש משהו בסיפוריה של אוקונור שאינו מעודן - היא מטיחה את הכיעור בפניו של הקורא, ובכך יוצרת תחילה רתיעה ולאחר מכן - מחשבה. יש בקובץ סיפורים איומים שעשויים נפלא, אלימות מפחידה, ניכור ולא מעט זעם.

בספרה של אוקונור אין שיפוטיות. היא מחמירה עם הלבנים כשם שהיא מחמירה עם השחורים, מה שהופך את הסיפורים שלה לאותנטיים.

בסיפור הפותח את הספר, "כל מה שעולה מתכנס", מלווה ג'וליאן את אימו לקבוצת הרזיה בימק"א. הם נוסעים באוטובוס, ואמו של ג'וליאן מתקשה להסתגל למצב החדש שבו שחורים יכולים לשבת על אותם ספסלים כמו הלבנים. ג'וליאן, לעומתה, מתגאה בניסיונותיו ליצור קשר עם שחורים. מזועזע מגזענותה. בפנטסיות שלו, הוא מבקש לחנך אותה: להציג לה רופא או עורך דין שחור, או כלה שחומת עור. כאשר לאוטובוס עולה אישה שנראית ככפילתה השחורה של אמו, אישה גזענית (הפעם, כלפי לבנים), ג'וליאן קופץ על ההזדמנות ללמד את אמו לקח.

ב "גרינליף", לבעלת הבית הלבנה יש שני בנים בוגרים, בטלנים ונצלנים, ואילו לעובד השחור בחוותה יש ילדים שאפתנים ומוצלחים (בסתר לבה היא חושבת שהיו צריכים להתחלף בילדים). שנאתה וקנאתה מביאים עליה את קצה.

ב"נוף היערות", הסב ששונא את בתו, שנישאה לאידיוט בשם פיטס וילדה שבעה ילדים, גם הם כולם אידיוטים, לבד מהצעירה ביותר, מרי-פורצ'ן, שירשה את התכונות שלה הישר ממנו. מרי בת התשע סובלת התעללות קשה מצד אביה, והסב, שהוא בעל נכסים, מנסה להפוך אותה ליורשתו היחידה. וכשהילדה מסרבת להתכחש למשפחתה, היא נחשפת לאלימות גם מכיוון שלא צפתה.

בסיפור "הפיסחים יהיו ראשונים", הגיבור, שפרד ("רועה"), הוא מחנך במוסד לעבריינים צעירים, אלמן ואב לבן עשר, נורטון, המתגעגע לאמו המתה. שפרד מאוכזב מבנו הבינוני שלדעתו אינו יודע לחלוק, ומתפעל מנער עבריין שבטיפולו, שמנת המשכל שלו היא 140. הוא מאלץ את בנו לקבל את הנער העבריין כאח, עיוור לרגשות הילד, המתגעגע לאמו ומזניח אותו.

ב"מנעמי הבית", תומאס הוא כבר בן 35, וחי עם אמו המסרסת, כמו ילד מתבגר שמתקשה לנתק את חבל הטבור, והניתוק, כשהוא מגיע, הוא זוועתי.

הסיפורים היפהפיים והנוראים מומלצים בכל לב, בזכות שיקופם הברור והחד של נושאים אוניברסאליים הנוגעים לכולם, מזוויות שלא תמיד נוח לראותן: העיוורון וחוסר הביקורתיות של אדם בנוגע לעצמו; גזענות, או התחסדות, או זחיחות הדעת, והאכזריות הטבועה באדם, גם כלפי היקר לו ביותר.

"כל מה שעולה מתכנס", מאת: פלאנרי אוקונור

Everything That Rises Must Converge - Flannery O'Connor

תרגמה מאנגלית: ליה ניר-גד

הוצאה: מחברות לספרות

שנת הוצאה: 2012

מס' עמודים: 252

עיניים כחולות מדי - מירה מגן

בירושלים, בבית (המכונה בית הננות) אליו לוטשים הקבלנים עיניים, גרות להן הקשישה חנה יונה, שלוש בנותיה – ירדנה, אורנה, סימונה, הנכדה דנה והמטפלת הרומנייה יוהנה. אליהן מצטרף רפי, דייר המתחזה למשורר, אבל כוונתו האמיתי היא לשכנע את חנה יונה למכור את הבית לסוחר נדל"ן.

בשפה ייחודית לה, מתארת מירה מגן בצבעוניות, את קורותיהן של כל אחת מהדמויות הגרות בבית את בעיותיהן, התפתחותן ודרכן להלחם בבעיותיהן היומיומיות.

חנה יונה, זקנה שמתקרבת לגיל 80, מעמידה פני סנילית, אבל מנסה לטרוף ולבלוע מהעולם כל מה שרק אפשר. צובעת את שערה לשחור, יוצאת לפאבים ומשתכרת. יש לה דעה על כל דבר ואינה נשארת חייבת לאף אחד.

יוהנה, המטפלת הרומנייה, אשר מתארת בעברית עילגת את פחדיה מביטוח לאומי, ומעין הרע, עוטפת את הבית בסרטים ובגדים אדומים. כל רצונה הוא לעבוד עוד כמה שנים כדי שתוכל לשלוח כספים לבתה שברומניה. בהרבה חום, אהבה ודאגה מטפלת יוהנה בחנה ובכל הנשמות הזקוקות לאהבה.

ירדנה, אם חד הורית, אשת יחסי ציבור, שמתעוררת יום אחד ומוצאת שחצי מחייה עברו מבלי הישגים גדולים, ומחליטה לשנות את חייה.

אורנה, כימאית העובדת במפעל לשבבים, המחליטה לעזוב את הארץ ונוסעת במסגרת עבודתה לעבוד במפעל בחו"ל.

סימונה, רופאה במחלקה גריאטרית. מגלה כי חבר לשעבר וקולגה, חולה בסרטן. הוא מציע לה זרע שהקפיא לפני הטיפולים, והיא מחליטה לעשות מעשה.

דנה, הנכדה, בתה של ירדנה, ילדה בודדה הגדלה פרא, ללא תשומת לב מיוחדת ממשפחתה או מאימה החושבת שתוכל ליצור קשר משמעותי עם בתה בכל רגע נתון אבל אינה עושה את הצעד המתאים.

אל כל הננות חובר רפי, המעמיד פני משורר כדי שיוכל לחדור ולגור בבית, ולשכנע את חנה יונה למכור את הבית לבוס שלו. אף לו צרות משלו, אחותו מטופלת הנער נכה והוא מנסה לתמוך בה כספית.

החיים אינם קלים לאף אחד מהדמויות ובכל זאת כל אחד מהם מנסה בדרכו שלו לשפר את חייו, להגשים חלומות, ולמצות כל רגע בחיים.

ממליצה בחום.

“עיניים כחולות מדי”, מאת מירה מגן

הוצאה: כנרת, זמורה-ביתן

שנת הוצאה: 2012

מס' עמודים: 270