פלאנרי אוקונור, בכירת הסופרות הדרומיות, נולדה בג'ורג'יה ב-1925 וחיתה בה רוב ימיה, עד מותה ב-1964 ממחלת הזאבת. רוב הסיפורים בספר מתרחשים בעיירות ובכפרי ג'ורג'יה (דרום ארצות הברית) בשנות ה-60 של המאה ה-20. אלו שנים השחורות של אמריקה הגזענית. להלכה, ישנו שוויון בין הלבנים והשחורים, אבל למעשה שום דבר לא השתנה ורוב או כל הלבנים בספר אינם רואים את השחורים כשווים להם. השחורים עדיין חיים מציאות חסרת תוחלת ונטולת תקווה, משועבדים לגחמות, לאובססיות ולחוות העבודה של הלבנים. יותר משאוקונור מבקרת את הגזענות הלבנה, היא לועגת לליברלים הלבנים המרוצים עד בלי סוף מנאורותם. כי אין דבר שאוקונור מתעבת יותר מאשליית השלמות העצמית.
בספר סיפורים זה מפתיעה הסופרת בסיפורים חדים ושנונים על יחסים בין הגזעים, יחסים בין הורים וילדים ובעיקר - בדת, בדתיות, בחזיונות יום הדין. יש משהו בסיפוריה של אוקונור שאינו מעודן - היא מטיחה את הכיעור בפניו של הקורא, ובכך יוצרת תחילה רתיעה ולאחר מכן - מחשבה. יש בקובץ סיפורים איומים שעשויים נפלא, אלימות מפחידה, ניכור ולא מעט זעם.
בספרה של אוקונור אין שיפוטיות. היא מחמירה עם הלבנים כשם שהיא מחמירה עם השחורים, מה שהופך את הסיפורים שלה לאותנטיים.
בסיפור הפותח את הספר, "כל מה שעולה מתכנס", מלווה ג'וליאן את אימו לקבוצת הרזיה בימק"א. הם נוסעים באוטובוס, ואמו של ג'וליאן מתקשה להסתגל למצב החדש שבו שחורים יכולים לשבת על אותם ספסלים כמו הלבנים. ג'וליאן, לעומתה, מתגאה בניסיונותיו ליצור קשר עם שחורים. מזועזע מגזענותה. בפנטסיות שלו, הוא מבקש לחנך אותה: להציג לה רופא או עורך דין שחור, או כלה שחומת עור. כאשר לאוטובוס עולה אישה שנראית ככפילתה השחורה של אמו, אישה גזענית (הפעם, כלפי לבנים), ג'וליאן קופץ על ההזדמנות ללמד את אמו לקח.
ב "גרינליף", לבעלת הבית הלבנה יש שני בנים בוגרים, בטלנים ונצלנים, ואילו לעובד השחור בחוותה יש ילדים שאפתנים ומוצלחים (בסתר לבה היא חושבת שהיו צריכים להתחלף בילדים). שנאתה וקנאתה מביאים עליה את קצה.
ב"נוף היערות", הסב ששונא את בתו, שנישאה לאידיוט בשם פיטס וילדה שבעה ילדים, גם הם כולם אידיוטים, לבד מהצעירה ביותר, מרי-פורצ'ן, שירשה את התכונות שלה הישר ממנו. מרי בת התשע סובלת התעללות קשה מצד אביה, והסב, שהוא בעל נכסים, מנסה להפוך אותה ליורשתו היחידה. וכשהילדה מסרבת להתכחש למשפחתה, היא נחשפת לאלימות גם מכיוון שלא צפתה.
בסיפור "הפיסחים יהיו ראשונים", הגיבור, שפרד ("רועה"), הוא מחנך במוסד לעבריינים צעירים, אלמן ואב לבן עשר, נורטון, המתגעגע לאמו המתה. שפרד מאוכזב מבנו הבינוני שלדעתו אינו יודע לחלוק, ומתפעל מנער עבריין שבטיפולו, שמנת המשכל שלו היא 140. הוא מאלץ את בנו לקבל את הנער העבריין כאח, עיוור לרגשות הילד, המתגעגע לאמו ומזניח אותו.
ב"מנעמי הבית", תומאס הוא כבר בן 35, וחי עם אמו המסרסת, כמו ילד מתבגר שמתקשה לנתק את חבל הטבור, והניתוק, כשהוא מגיע, הוא זוועתי.
הסיפורים היפהפיים והנוראים מומלצים בכל לב, בזכות שיקופם הברור והחד של נושאים אוניברסאליים הנוגעים לכולם, מזוויות שלא תמיד נוח לראותן: העיוורון וחוסר הביקורתיות של אדם בנוגע לעצמו; גזענות, או התחסדות, או זחיחות הדעת, והאכזריות הטבועה באדם, גם כלפי היקר לו ביותר.
"כל מה שעולה מתכנס", מאת: פלאנרי אוקונור
Everything That Rises Must Converge - Flannery O'Connor
תרגמה מאנגלית: ליה ניר-גד
הוצאה: מחברות לספרות
שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 252
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה