יום שלישי, 28 ביולי 2015

הצגה - "אני דון קיחוטה" - תיאטרון גשר




 "אני דון קיחוטה" (מתוך פוסטר ההצגה)

אלו אשר יגיעו להצגה מתוך ציפייה לראות את הצגה על הרומן האלמותי "דון קיחוטה" של מיגל דה סרוונטס, יופתעו לגלות שהם לא ימצאו את זה. במקום זה, הם יזכו לצפות במחזה חדש, מאת רועי חן, ובבימויו של יבגני אריה, שנכתב בהשראה וכמחווה לספר האלמותי שחוגג בימים אלו 400 שנה (והיה מהספרים המתורגמים ביותר אחרי התנ"ך עד שהובס בידי הארי פוטר).
המחזה מספר על שני אסירים, בני זמננו, אשר חולקים תא וקוראים שוב ושוב בספר "דון קיחוטה". תוך כדי הקריאה שני האסירים מפליגים בדמיונם לעולם ההרפתקאות המתעוררות לחיים. הרפתקאותיהם של דון קיחוטה וסנצ'ו פאנסה בתוך ההגדה. מתוך הכלא הם עוברים לעולם מלא יופי, שלמות, אושר. והם מגלים כי, למרות שבעולם האמיתי הכלא שולל מהם את החופש, הם עדיין מצליחים להיות חופשיים במחשבותיהם ובחלומותיהם, שכן אין לכלא אפשרת לקחת מהאדם את היכולת לחלום ולפנטז.
ההצגה מכילה רגעים מרגשים, משעשעים, ועצובים. נמצא בה גם סיפור על חברות אמיצה בין שני גברים, על הרצון לחופש גם אם הוא תוך כדי חלומות ובריחה לעולמות אחרים.
את התפקיד הראשי של אחד מהאסירים, חולקים ומגלמים בתפקיד שני שחקים מצויינים. סשה דמידוב ודורון תבורי. הם משחקים בו לסרוגין. מאחר והשחקנים שונים כל כך באופיים אחד מהשני, נראה לי שיהיה כאן מצב שבו הצגה עולה בו זמנית עם שתי גרסאות שונות מאחר וכל שחקן יביא במשחקו פרשנות אחרת. בההצגה בה צפיתי, שיחק סשה דמידוב, אז אולי אני צריכה ללכת אליה שוב ולהנות ממנה מחדש כשבפעם הבאה ישחק בה דורון תבורי?
אי אפשר שלא להזכיר את התפאורה. מצפייה בעבר במספר הצגות של תיאטרון גשר, שמתי לב לחיבה מיוחדת שיש לתאטרון הזה להציג תפאורות מנימליסטיות מיוחדות, אבל יחד עם זאת אין צורך ביותר מאחר והן מתארות הכול. כך גם בהצגה הנוכחית. התגלמות אומנות התפאורה המנימליסטית בגדולתה.
מה נשאר עוד לומר? רוצו לראות, צפויה לכם חוויה מרגשת. ואולי אלך גם אני שוב? כדי לצפות בה שוב והפעם עם דורון תבורי.

תודה לתיאטרון גשר, ולמועדון הצופות של סלונה על הזכות הגדולה שניתנה לי לצפות בהצגה המיוחדת הזו.

ישראל (סשה) דמידוב וקארין סרויה על ההצגה אני דון קיחוטה בערוץ 10

יום שלישי, 7 ביולי 2015

כל מה שעולה מתכנס - פלאנרי אוקונור




פלאנרי אוקונור, בכירת הסופרות הדרומיות, נולדה בג'ורג'יה ב-1925 וחיתה בה רוב ימיה, עד מותה ב-1964 ממחלת הזאבת. רוב הסיפורים בספר מתרחשים בעיירות ובכפרי ג'ורג'יה (דרום ארצות הברית) בשנות ה-60 של המאה ה-20. אלו שנים השחורות של אמריקה הגזענית. להלכה, ישנו שוויון בין הלבנים והשחורים, אבל למעשה שום דבר לא השתנה ורוב או כל הלבנים בספר אינם רואים את השחורים כשווים להם. השחורים עדיין חיים מציאות חסרת תוחלת ונטולת תקווה, משועבדים לגחמות, לאובססיות ולחוות העבודה של הלבנים. יותר משאוקונור מבקרת את הגזענות הלבנה, היא לועגת לליברלים הלבנים המרוצים עד בלי סוף מנאורותם. כי אין דבר שאוקונור מתעבת יותר מאשליית השלמות העצמית.
בספר סיפורים זה מפתיעה הסופרת בסיפורים חדים ושנונים על יחסים בין הגזעים, יחסים בין הורים וילדים ובעיקר - בדת, בדתיות, בחזיונות יום הדין. יש משהו בסיפוריה של אוקונור שאינו מעודן - היא מטיחה את הכיעור בפניו של הקורא, ובכך יוצרת תחילה רתיעה ולאחר מכן - מחשבה. יש בקובץ סיפורים איומים שעשויים נפלא, אלימות מפחידה, ניכור ולא מעט זעם.
בספרה של אוקונור אין שיפוטיות. היא מחמירה עם הלבנים כשם שהיא מחמירה עם השחורים, מה שהופך את הסיפורים שלה לאותנטיים.
בסיפור הפותח את הספר, "כל מה שעולה מתכנס", מלווה ג'וליאן את אימו לקבוצת הרזיה בימק"א. הם נוסעים באוטובוס, ואמו של ג'וליאן מתקשה להסתגל למצב החדש שבו שחורים יכולים לשבת על אותם ספסלים כמו הלבנים. ג'וליאן, לעומתה, מתגאה בניסיונותיו ליצור קשר עם שחורים. מזועזע מגזענותה. בפנטסיות שלו, הוא מבקש לחנך אותה: להציג לה רופא או עורך דין שחור, או כלה שחומת עור. כאשר לאוטובוס עולה אישה שנראית ככפילתה השחורה של אמו, אישה גזענית (הפעם, כלפי לבנים), ג'וליאן קופץ על ההזדמנות ללמד את אמו לקח.
ב "גרינליף", לבעלת הבית הלבנה יש שני בנים בוגרים, בטלנים ונצלנים, ואילו לעובד השחור בחוותה יש ילדים שאפתנים ומוצלחים (בסתר לבה היא חושבת שהיו צריכים להתחלף בילדים). שנאתה וקנאתה מביאים עליה את קצה.
ב"נוף היערות", הסב ששונא את בתו, שנישאה לאידיוט בשם פיטס וילדה שבעה ילדים, גם הם כולם אידיוטים, לבד מהצעירה ביותר, מרי-פורצ'ן, שירשה את התכונות שלה הישר ממנו. מרי בת התשע סובלת התעללות קשה מצד אביה, והסב, שהוא בעל נכסים, מנסה להפוך אותה ליורשתו היחידה. וכשהילדה מסרבת להתכחש למשפחתה, היא נחשפת לאלימות גם מכיוון שלא צפתה.
בסיפור "הפיסחים יהיו ראשונים", הגיבור, שפרד ("רועה"), הוא מחנך במוסד לעבריינים צעירים, אלמן ואב לבן עשר, נורטון, המתגעגע לאמו המתה. שפרד מאוכזב מבנו הבינוני שלדעתו אינו יודע לחלוק, ומתפעל מנער עבריין שבטיפולו, שמנת המשכל שלו היא 140. הוא מאלץ את בנו לקבל את הנער העבריין כאח, עיוור לרגשות הילד, המתגעגע לאמו ומזניח אותו.
ב"מנעמי הבית", תומאס הוא כבר בן 35, וחי עם אמו המסרסת, כמו ילד מתבגר שמתקשה לנתק את חבל הטבור, והניתוק, כשהוא מגיע, הוא זוועתי.
הסיפורים היפהפיים והנוראים מומלצים בכל לב, בזכות שיקופם הברור והחד של נושאים אוניברסאליים הנוגעים לכולם, מזוויות שלא תמיד נוח לראותן: העיוורון וחוסר הביקורתיות של אדם בנוגע לעצמו; גזענות, או התחסדות, או זחיחות הדעת, והאכזריות הטבועה באדם, גם כלפי היקר לו ביותר.

"כל מה שעולה מתכנס", מאת: פלאנרי אוקונור
Everything That Rises Must Converge - Flannery O'Connor
תרגמה מאנגלית: ליה ניר-גד
הוצאה: מחברות לספרות
שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 252

עיניים כחולות מדי - מירה מגן





בירושלים, בבית (המכונה בית הננות) אליו לוטשים הקבלנים עיניים, גרות להן הקשישה חנה יונה, שלוש בנותיה – ירדנה, אורנה, סימונה, הנכדה דנה והמטפלת הרומנייה יוהנה. אליהן מצטרף רפי, דייר המתחזה למשורר, אבל כוונתו האמיתי היא לשכנע את חנה יונה למכור את הבית לסוחר נדל"ן.
בשפה ייחודית לה, מתארת מירה מגן בצבעוניות, את קורותיהן של כל אחת מהדמויות הגרות בבית את בעיותיהן, התפתחותן ודרכן להלחם בבעיותיהן היומיומיות.
חנה יונה, זקנה שמתקרבת לגיל 80, מעמידה פני סנילית, אבל מנסה לטרוף ולבלוע מהעולם כל מה שרק אפשר. צובעת את שערה לשחור, יוצאת לפאבים ומשתכרת. יש לה דעה על כל דבר ואינה נשארת חייבת לאף אחד.
יוהנה, המטפלת הרומנייה, אשר מתארת בעברית עילגת את פחדיה מביטוח לאומי, ומעין הרע, עוטפת את הבית בסרטים ובגדים אדומים. כל רצונה הוא לעבוד עוד כמה שנים כדי שתוכל לשלוח כספים לבתה שברומניה. בהרבה חום, אהבה ודאגה מטפלת יוהנה בחנה ובכל הנשמות הזקוקות לאהבה.
ירדנה, אם חד הורית, אשת יחסי ציבור, שמתעוררת יום אחד ומוצאת שחצי מחייה עברו מבלי הישגים גדולים, ומחליטה לשנות את חייה.
אורנה, כימאית העובדת במפעל לשבבים, המחליטה לעזוב את הארץ ונוסעת במסגרת עבודתה לעבוד במפעל בחו"ל.
סימונה, רופאה במחלקה גריאטרית. מגלה כי חבר לשעבר וקולגה, חולה בסרטן. הוא מציע לה זרע שהקפיא לפני הטיפולים, והיא מחליטה לעשות מעשה.
דנה, הנכדה, בתה של ירדנה, ילדה בודדה הגדלה פרא, ללא תשומת לב מיוחדת ממשפחתה או מאימה החושבת שתוכל ליצור קשר משמעותי עם בתה בכל רגע נתון אבל אינה עושה את הצעד המתאים.
אל כל הננות חובר רפי, המעמיד פני משורר כדי שיוכל לחדור ולגור בבית, ולשכנע את חנה יונה למכור את הבית לבוס שלו. אף לו צרות משלו, אחותו מטופלת הנער נכה והוא מנסה לתמוך בה כספית.
החיים אינם קלים לאף אחד מהדמויות ובכל זאת כל אחד מהם מנסה בדרכו שלו לשפר את חייו, להגשים חלומות, ולמצות כל רגע בחיים.

ממליצה בחום.

עיניים כחולות מדי”, מאת מירה מגן
הוצאה: כנרת, זמורה-ביתן
שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 270

התופרות מאושוויץ - לוסי אדלינגטון

  "התופרות מאושוויץ" הוא המגולל את חוויותיהן יוצאות הדופן של תופרות שהשתמשו בכישורי התפירה שלהן כדי לשרוד במחנה הריכוז אושוויץ,...