כחול, סגול עמוק - הדר מרחב-נאמן

'כחול, סגול עמוק' הוא סיפור עדין ורגיש על התמודדות עם כאב ועצב. כל אחד והעצב שלו, כל אחד ודרכי ההתמודדות שלו.

אבי, קרדיולוג ישראלי, עובד לגור באוסטרליה כדי לקדם מחקר במסגרת עבודתו כקרדיולוג. אליו מצטרפות אישתו ההרה עם תאומים ובתם תמר בת החמש-עשרה. הבת תמר כואבת את הניתוק מהארץ, מהחברים מחוסר התקשורת עם הוריה השקועים בעצמה ומחליטה לעשות מעשה. היא נעלמת להוריה. היא קופצת לים ... ונעלמת.

מנקודה זו הסיפור נחלק לשני סיפורים מקבילים המשתרעים על פני חמש עשרה שנה, ומסופר לסרוגין מנקודות המבט של האב ושל תמר.

ההורים מתמודדים כל אחד בצורה אחרת. האם משלימה עם האסון, יולדת תאומים, מוצאת עבודה ותוכן נוסף לחייה. לעומתה האב לא משלים עם האסון. גופה לא נמצאת והוא בטוח שתמר חיה לה אי שם. הוא מזניח את עבודתו והופך את מרכז חייו ועולמו בשיטוטים ובחיפוש סימנים אחריה. התאומים מכניסים מעט אור לחייו אבל הפצע שנפער אינו נסגר.

תמר, ניצלת ונאספת על ידי דייג אשר דואג לה כמו אב, מעניק לה בית ושם חדש 'תמרה'. שם היא משתקמת נפשית, נפתחת וחוזרת לאט לאט לתקשר עם הסביבה, ליצור קשרים, להתבגר ולבנות לעצמה חיים משלה. הוריה כמעט ולא במחשבותיה.

הסיפור נוגע בנימי נפשם של כל אחד מהדמויות במורה עדינה ורגישה. הכאב של כל אחד מהדמויות חודר ללב הקורא וזועק לנחמה, ובבקשה שהקווים המקבילים ייפגשו. האם ייפגשו?

כחול, סגול עמוק, מאת: הדר מרחב-נאמן

הוצאה: עולם חדש - הוצאה לאור

שנת הוצאה: 2017

מס' עמודים: 244

הצגה – “בדמי ימיה” – תיאטרון החאן

תַּצְרֵף – עיבוד תיאטרלי מודרני ליצירת המופת “בדמי ימיה” מאת חתן פרס הנובל ש”י עגנון

"בדמי ימיה מתה אמי. כבת שלושים שנה ושנה הייתה אמי במותה. מעט ורעים היו ימי שני חייה”.

מי לא מכיר או נחשף לכתבים של ש"י עגנון, בן אם כהכנה לבחינות הבגרות או כאוהב ספר, ועדיין למרות מרחק השנים והשפה העברית הישנה עדיין כתביו וסיפורי המופת שלו ממשיכים לרתק.

גם ההצגה "בדמי ימיה" למרות היותה מוגדרת כעיבוד מודרני, השפה בה דיברו בניהם השחקנים היא לא עברית יומיומית אלא קרובה יותר לשפה בה נכתב הסיפור.

 

לאה, אמה של תרצה, נפטרה בגיל צעיר. מותה מותיר חלל עמוק בקרב הסובבים אותה ובעיקר אצל בתה, תרצה, בת ה-13. זמן מה לאחר המוות, מגלה תרצה את סיפור האהבה המוחמץ של אמה לעקביה מזל ואת הנישואים המאולצים של הוריה. גילוי זה מטלטל אותה וגורם לה לצאת למסע ולהתחקות אחר חוויותיה של אמה. בניסיונה להתקרב ולהידמות לאמה והן סדרה של טעויות של קרוביה מוצאת את עצמה תרצה בזרועותיו של עקביה ונישאת לו. אבל גם נישואים אלו אינם מביאים לה את האושר המיוחל ותרצה מוצאת את עצמה כמו הוריה בנשואים לא מאושרים.

 

במקום קסום (תיאטרון החאן) המלא כולו באווירה מיוחדת המלווה את האנשים המגיעים למקום ובמיוחד להצגה הספציפית הזו, ותורם רבות להנאה ולחוויה המיוחדת והקסומה של נוכחות וצפייה בהצגה.

ההצגה, קטנה ואינטימית, הבמה מינימליסטית ועם זאת עולם ומלואו, השפה העגנונית, השחקנים המוכשרים שבעבודת צוות מתואמת להפליא אשר בניהם בולטת הדמות של תרצה (שחקנית מוכשרת וכובשת לב אשר אני מקווה שעוד נמשיך לשמוע ממנה רבות), סך כל הדברים מביאים לתוצאה קולחת, מעניינת, מענגת ונפלאה.

רוצו לראות!

"בדמי ימיה", מאת תיאטרון החאן

משתתפים:

אור לומברוזו – תרצה, ביתם של לאה ומינץ

אודליה מורה-מטלון – קילא, סוכנת הבית בבית משפחת מינץ

דודו בן-זאב – מינץ, בן למשפחת סוחרים, אביה של תרצה, אלמן

יואב היימן – עקביה מזל, אהובה לשעבר של האם לאה, מורה בסמינריון למורות

עירית פשטן – מינטשי גוטליב, חברת ילדות של האם לאה

יובל אורון – לנדא, סטודנט המאוהב בתרצה

עברית: ע”פ ש”י עגנון

עיבוד: שחר פנקס

בימוי: שיר גולדברג

תפאורה ותלבושות: רוני וילוז’ני

תאורה: רוני כהן

מוסיקה: שלומי ברטונוב

תנועה: עומר שמר

עיצוב מסיכה: אמירה פנקס וסטודיו מרבה ידיים

שפה ודיבור: דן ענבר

קרדיט צילום: יעל אילן

בלו – דניאל סטיל

'בלו' עוסק בכוחה המרפא של הנתינה והאהבה לזולת.

בעקבות אסון בחייה של ג’יני קרטר, כדרך להתמודד עם האובדן, היא נוטשת את חייה הבורגנים עוזבת הכל ועוברת לעבוד בארגון לזכויות אדם, שם היא נשלחת למשימות באזורים מסוכנים בעולם, בתנאי שטח קשים להקל על סבלם של נפגעים באותם איזורים. עבודה שלא מותירה לה זמן לחשוב ולטבוע בכאביה הפרטיים.

באחת מאותן תקופות של בין לבין משימות, ערב חג, אחד מאותם ימים שהבדידות קשה בהם, יוצאת ג'ני מביתה ובמהלך טיול מעל גשר היא צופה בנהר ומחשבות אובדניות בראשה. מזווית עיניה היא מבחינה בתנועה שמשנה את חייה. כך היא פוגשת בבלו, נער שעיניו הכחולות והמיוחדות העניקו לו את שמו. בלו ילד חסר בית, אשר מוצא מחסה זמני מהקור במחסן עיריה. החיים לא האירו פנים לבלו. הוריו נפטרו והוא אף עזב את החיים הקשים בבית דודתו האפוטרופוסית שלו, שאינה רוצה בו בחייה ועבר לחיות ברחוב.

"שדים" מעברו של בלו מתגלים בדמותו של כומר המנצל את מעמדו וכוחו להתעלל מינית בילדים, בעוד הסביבה והכנסיה מעלימים עין ועוברים לסדר היום. ג'ני נרתמת למלחמה בנושא, למען בלו ולמען כל אותם ילדים שנפגעו.

המפגש המקרי בין בלו וג'ני והקשר המיוחד שנוצר בניהם מהווה הצלה עבור שניהם ומעניק טעם וסיבה לחייהם.

דניאל סטיל היא סופרת מאוד פורה, והיו שנים שאהבתי לקרוא את ספריה. אבל לאחר תקופה הרגשתי שמיציתי, סגנון הכתיבה שלה קצת נמאס עלי. עתה לאחר הפסקה של מספר שנים אמרתי לעצמי שאולי כדאי לנסות שוב והופתעתי לטובה. הנושאים בהם נגע הספר היו מעניינים, מרגשים ונוגעים ללב.

בלו, מאת: דניאל סטיל

BLUE – Danielle Steel

מאנגלית: יפעה הדר

הוצאה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר

שנת הוצאה: 2017 

מס' עמודים: 272

בטיבט הסודית - תיאודור איליון

'בטיבט הסודית' הוא יומן מסע שכתב הטייל הגרמני תיאודור אילון על מסע בן שנתיים אליו יצא בשנת 1934 לטיבט, מדינה מסתורית ומרתקת שבאותה תקופה, טרום הכיבוש הסיני, הייתה סגורה ומסוגרת בפני העולם. על מנת לחדור ולטייל במדינה, היה עליו להסוות את עצמו. הוא צבע את שערו הבלונדיני לשחור, צמצם את עיניו כדי להסתיר את צבען הכחול וכדי לשוות להן מראה של עיניים מלוכסנות, שם פקקים בנחיריו כדי לשוות להם מראה "אסייתי", צבע את פניו בתמיסה של שמן ויוד כדי להכהותם ולמד מראש בצורה בסיסית את מיומנויות השפה הטיבטית. הוא נדד במסווה של נזיר טיבטי ובמקרים רבים העמיד פני חירש אילם.

הספר מתאר את הכנותיו המדוקדקות לקראת המסע. הכנות שכללו הכנות פיזיות ונפשיות לקראת מסע מסובך וארוך. המסע עצמו כלל הליכות ארוכות, ממושכות ומאמץ פיזי רב מאוד בתנאי שטח הרריים קשים, מאמץ יומיומי להתחפש ולהשתלב בן האנשים אבל יחד עם זה מפגש עם תרבות ומנהגים שונים, חוויות הכוללות תופעות טבע לא מוסברות, מפגש עם האוכלוסייה המגוונת, עם הנוודים הפשוטים טובי הלב, היתקלויות בשודדים קשוחים אבל גם תמימים, מפגשים עם אנשי דת וחוכמה לצד שרלטנים,  וכל זה בניסיון ללמוד, להבין ואולי להתחיל לפענח סודות תרבותיים ורוחניים של עולם מסתורי.

במהלך הספר איליון מספר את רשמיו מהמסע מהמנהגים המקומיים. הוא מביע סלידה מהלאמות אותם הוא רואה כמושחתים. מאידך הוא מתפעל מהנזירים הבודהיסטיים ומאורח החיים שלהם אותו הוא רואה כאורח חיים אידיאלי.

ספרי מסעות הם, בדרך כלל, לא סוג הספרים שאני נוהגת לקרוא אבל יש לי "חולשה" לספרים הנוגעים למזרח הרחוק, לתרבות המזרחית וטיולים לא מעטים במזרח הרחוק. לכן הספר הזה קסם לי וגרם לי לחרוג ממנהגי. לשמחתי הספר סיפק לי הצצה נדירה, אותנטית, ולא שגרתית, למנהגיה ולחייה התרבותיים, הרוחניים והדתיים של אז בטיבט.

בטיבט הסודית, מאת: תיאודור איליון

מאנגלית: יאיר להט

הוצאה: אופוס

שנת הוצאה: 2015

מס' עמודים: 176

סופה של אליס – גלית דהן קרליבך

'סוּפה של אליס' הוא סיפורה של סופה, בתה של אליס, אם חד הורית. שמה ניתן לה כי נולדה במהלך סופת חול מידברית. אבל למרות שמה חייה מתנהלים על מי מנוחות ולאו דווקא בשל רצונה. סופה גרה עם אמה במושב דרומי קטן, מנומנם ומוזנח בשם אבריים, בו חיים תושבים תמהוניים וצבעוניים. היא מנהלת את סניף הדואר, מכורה לקריאת ספרים, כותבת המכתבים הלא רשמית של המושב וחולמת להיות סופרת.

בילדותה הובחנה סופה כילדה מחוננת יחד עם חבר ילדותה מיכאל. שערים נפתחו בפניהם בשל יכולותיהם. בעוד מיכאל התקדם, למד והתפתח, סופה נשארה במושב וקפאה על שמריה בשל אי יכולתה של אמא לוותר על ילדתה, לשחרר ולתת לה לפרוח והתעקשותה "לשמור" על סופה מתחת לסינר שלה.

אליס, אמה, היא אישה קשוחה שמסרבת להתגמש לחיים. היא מיילדת פיראטית אשר מיילדת בביתה נשים אשר אין רוצות ללדת בבית החולים. היא שואפת שסופה תהייה מיילדת כמוה אבל סופה אינה שותפה לחלום הזה ומטפחת חלום משלה, להיות סופרת, ובין לבין היא מנסה להעלות על הכתב את סיפוריה וסיפוריהם של הסובבים אותה ברומן שלו היא קוראת 'חייהם של האנשים הצבעוניים'.

את חייה המנוהלים על מי מנוחות, משבש גבר זר מצולק ומסתורי, שעובר לגור במושב המנומנם, מעורר אותו בשיפוצים וחידושים ומזעזע את האדמה מתחת לחייהם של בני המושבה יחד ובניהם סופה ואליס. פצעים נפתחים, סודות מתגלים.

סוּפה של אליס הוא הרומן השלישי של גלית דהן קרליבך. בשבילי הוא הראשון שקראתי מספריה ובהחלט לא אחרון. העלילה שובת לב, מרתקת, סוחפת וכתובה בשפה עשירה. כל אלו מהווים עבורי הבטחה מפתה מאוד לקרוא את ספריה הקודמים ואת אלו שבוודאי עוד יבואו בעתיד.

מומלץ בחום.

סופה של אליס, מאת: גלית דהן קרליבך

הוצאה: כנרת, זמורה-ביתן

שנת הוצאה: 2017 

מס' עמודים: 384

תישארי – תמי בצלאלי

'תישארי' מביא את סיפורה של דליה, אישה אמיצה שלאחר הרבה משברים, ויתורים והקרבה, מחליטה החלטה אמיצה להגשים את רצונה האישי ולשים את טובתה והאושר האישי שלה לפני ועל אף רצונם של אחרים. אישה בת חמישים פלוס, לאחר שתי מערכות יחסים זוגיות, אם לשלושה וסבתא, מוצאת את אהבת חייה, יוצאת מהארון, נוטשת את הכל ועוזבת כדי לפתוח, להתחיל חיים חדשים ולהישאר.

דליה, מספרת באומץ על חייה. על נישואיה הראשונים לעמיחי איתו נשארה 10 שנים למרות שזוגיות כבר לא הייתה שם. על שני בניה שנולדו לה בנישואים אלו ועל דיכאון אחרי לידה ממנו סבלה שנים. על נישואיה שהשניים לדניאל, נישואים שנמשכו 20 שנה, בהם נולדה בתה. נישואים בהם חוותה חופש רב אבל שוב גם הרבה בדידות ואכזבה. חיים שבהם הרצון והנסיון ליצור משפחה חדשה ומגובשת נכשל והנפגע העיקרי הוא בנה הבכור הרגיש שלא מצליח למצוא שפה משותפת עם האב החורג.

וכל זאת עד שבפגישה וירטואלית באינטרנט, דרך 'קפה דה מרקר', נתקלת דליה במירהג'י. הפגישה הוירטואלית הופכת לפגישה פנים מול פנים. פגישה שבה מתגלה הכימיה, שבה היא מגלה שהגיעה לבית האמיתי. בית שעבורו צריכים לבצע ויתורים עצובים, כואבים, לא נשלטים ומכמירי לב.

דליה מנסה שוב ושוב לבנות בית ועוד בית, הן רוחני והן פיזי. עד שלבסוף מחליטה החלטה אמיצה לעזוב את כל אותם בתים ולבנות בית חדש ומאושר ובו להישאר.

הציור, או יותר נכון הרישום, תופס חלק ניכר בסיפור. החל בכריכה של אוסף מגובב של בתים המרמז על הסיפור עצמו. וממשיך ברישומים מיוחדים, מאירים ורומזניים המשולבים בין ובתוך הפרקים. ומרתק עוד יותר ההשוואות וההשלכות שנעשות בתוך הסיפור עצמו בן הציור לחיים.

מתוך ראיונות באינטרנט עם תמי בצלאלי, התגלה כי בינה ודליה יש קווים רבים של דמיון והספר מביא פרטים רבים מחייה האישיים של הסופרת.

מעניין ומומלץ בחום.

לינק לגלריה 'בתים שעוזבים'. צוייר בתקופה שתמי בצלאלי בנתה בית ומוזכר בספר.

תישארי, מאת: תמי בצלאלי

הוצאה: כנרת, זמורה-ביתן

שנת הוצאה: 2016 

מס' עמודים: 394

הצגה – “תרופה” – תיאטרון הספרייה

"תרופה" - צילום: ליוסי צבקר

אריה שטיין , גיבור המחזה "תרופה", עורך דין גרמני ממוצא יהודי העוסק ברישום של פטנטים מדעיים אשר מגיע בעקבות מותו של אביו, יהודה, מדען בעל שם וחוקר מוח, למעבדה המוזנחת של האב באוניברסיטת היידלברג, על מנת לרוקן אותה. נבירה במסמכים מגלה לאריה מחקר שאביו ניהל לפני כשלושים שנה אשר עוסק בתרופה לאלצהיימר.

המחזה מתנהל כולו במעבדה, וקופץ בזמנים הלוך חזור בן האב המנהל את המחקר לבן המנסה להבין מה קרה? מדוע המחקר הופסק ומדוע אביו לא פירסם את תגליתו?

בהדרגה, מתברר כי בסיס המחקר מקורו בחומרים וניסויים שנערכו על ידי הנאצים בילדים יהודים במחנות. ידיעה שעצרה את האב מלפרסם את ממצאיו ואף הביאה לניסיון לשרוף את המידע. עתה אריה הבן, עומד בפני כמה דילמות, כשאחת מהן היא הדילמה המוסרית האם להוציא את התרופה לשוק ולהתעשר או לזנוח את כל העניין בגלל הפשעים שנעשו עם חומרים אלה. והן בפני דילמה נוספת של הזהות היהודית שלו, האם להתכחש לה או שלא.

אחד הדברים המעניינים והמיוחדים בהצגה הוא שאותו שחקן (דני גבע) משחק את האב ואת הבן ובשניות מלהטט בן הדמויות עד שלפעמים הגבולות בן הדמויות מטשטשות.

צילום: יוסי צבקר

שחקנית נוספת שכבשה את תשומת ליבי היתה קייטלין פינקל. היא מגלמת סטודנטית מהפכנית מעברו של האב, שחקנית שופעת אנרגיה הכובשת את הצופה בחינניות שלה.

ההצגה מעמידה בפני הצופה דילמה מוסרית שלא בטוח שיש לה פיתרון חד משמעי, ומעלה שאלות קשות. עם זאת דרכי ההצגה של הדילמה והנסיון להגיע לפיתרון מוצגים במשחק מעולה, מרתק וכובש.

צילום: יוסי צבקר

ההצגה בעלת פוטנציאל רב ומקווה שיימצא בפניה האפשרות להמשיך להתקיים ולהציג גם בפני קהל נוסף חוץ מאלו שמגיעים לבית צבי לצפות בה.

כמובן שממליצה בחום.

תודה לתיאטרון הספרייה, ולמועדון הצופות של סלונה.

"תרופה" מאת תיאטרון הספרייה

בהשתתפות בוגרי בית צבי: דני גבע, מורן בן אריה, אודי בן דוד, קייטלין פינקל

מאת: מאיה שעיה

בימוי: מאיה שעיה

תפאורה ותלבושות: דלית ענבר

תלבושות: דפנה פרץ

תאורה : אורי מורג

מוסיקה: אריאל קשת

הדרכת טקסט: דפנה מרסר-הדרי

קרדיט צילום: יוסי צבקר

תמונת ההצגה