"קיטור"
תיאטרון הוא אחד מהאהבות הגדולות שלי בשנים האחרונות. עד כדי כך אני נהנית, שאם אבדוק אחורה בלוח השנה שלי אפשר יהיה לגלות שאין חודש שאני לא הולכת לפחות ל 2-3 הצגות. עד כדי כך שבן זוגי מתלונן לפעמים שאני הולכת לתיאטרון ברמות לא הגיוניות. עד כדי כך שחברות מתלוצצות על חשבוני שהתיאטראות לא עומדות בקצב שלי. עם השנים ניסיתי ז'אנרים שונים, התוודעתי לשחקנים שונים ופיתחתי אהבה, כבוד והערצה לשחקנים מסוימים עד כדי כך שארוץ לכל הצגה שלהם.
אבל לדבר אחד לא שמתי לב ואותו גיליתי אחרי שצפיתי בהצגה קיטור. גיליתי שאני מקובעת לתיאטראות מסוימים ועם כמה שחשבתי שאני פתוחה לדברים חדשים, התברר לי שלא גיליתי פתיחות לתיאטראות של סטודנטים.
ההצגה קיטור מיוחדת בעיני מכמה סיבות. ראשית ועיקרית, היא פתחה עבורי עולם חדש ונישה חדשה של תיאטרון. סיבה נוספת היא שהופתעתי לטובה והתאהבתי. השחקניות היו מוכשרות ביותר, ההצגה הייתה עשויה היטב, ובקלות יכולה היתה להתחרות ברמתה בכל תיאטרון ממוסד ומכובד. מקווה ששנה הבאה אוכל לספר לכם ש"אימצתי" לעצמי תיאטראות נוספים ומאמינה שאהנה מהם ובה במידה אעודד את הדור החדש של שחקנים מוכשרים.
"קיטור" (Steaming) הוא מחזה אנגלי אשר נכתב בידי המחזאית הבריטית נל דאן בשנת 1981 ואף זכתה עליו בפרס אוליבייה. הוא מוצג לראשונה בישראל בבית צבי בידי תלמידות שנה ג' - מחזור נ"ד.
"קיטור" מביאה את סיפורן של שש נשים באנגליה של שנות ה-70 המאוחרות אשר נפגשות להן מידי שבוע בסאונה שכונתית בלונדון. הנשים הן ממעמד שונה ולכל אחת סיפור חיים לא פשוט משלה. הסאונה מהווה עבור כל אחת מקום בו הן מתרחצות, מתייפות, מזיעות אבל בעיקר מקום לברוח אליו מכל צרות היומיום, מקום בו הן פוגשות אוזן קשבת בה יוכלו לפרוק את צרותיהן, לשתף בסודותיהם ולהוציא קיטור.
עד אשר ביום בהיר אחד מחליטה העירייה לסגור את הסאונה ולבנות במקומה ספרייה. אז מתאחדות הנשים ויוצאות להילחם לביטול הגזירה. ותוך כדי כך מלמדות את הקהל דבר אחד או שניים על מאבק נשי מהוא.
ויולט (טל צ'רנבסקי) היא מנהלת הסאונה. היא הדמות הראשית בהצגה, מכירה את כל אחת ואחת מהנשים ומשמשת כותל עבורן. יש לה מילה חמה, ועצה רגישה לכל אחת ואחת. הסאונה והנשים הם יותר מאשר מקום עבודה בשבילה.
גברת מדאו (יעל ארביב), אישה קשישה המגיעה מידי שבוע עם בתה הצעירה דון (רחלי איצקוביץ'), בחורה מוגבלת שכנראה עברה התעללות מינית במפגש עם שוטרים. היא חרדה ואובססיבית לגורל הבת ומקפידה על כל מילה ותגובה של בתה.
דון (רחלי איצקוביץ') בתה הצעירה של גברת מדאו. נערה צעירה ומוזרה בהתנהגותה שנובעת כנראה מטראומה בעברה בה עברה כנראה התעללות מינית. הסאונה הוא מקום הבילוי היחידי בשבילה. דון, גונבת את ההצגה, היא מדהימה ומרתקת בהתנהגותה ובהתפתחותה לאורך ההצגה.
ג'וזי (אליה בר), צעירה ענייה חסרת השכלה, בעלת חוכמת רחוב וחבר אלים. היא בחובות תמידיים ורוצה להנות ממנעמי החיים, אבל נופלת פעם אחר פעם. ואם זאת אי אפשר שלא להתאהב בה ולרצות לחבק אותה.
ננסי (לינוי ארליך), אישה מבוססת ממעמד הביניים. אחת שלכאורה יש לה הכל אבל למעשה מצבה אינה פשוט. בעלה בגד בה ונטש אותה, והיא נשארה לבדה להתמודד עם המשפחה והילדים.
ג'ין (מיכל זיסקרוט), האינטלקטית שבחבורה המארגנת את הנשים למאבק נגד סגירת המקום.
באולם קטן, בו הקהל מרוכז סביב הבמה שבמרכזה מוצבת הסאונה והמעניקה לצופה הרגשה כאילו הוא שותף וחלק מארועי ההצגה. ברקע הוקרנו בקטעי הקישור תמונות/ציורים של אחוות נשים בסאונה המוסיפים לאווירה ולרושם הכללי של חווית הסאונה.
אי אפשר היה להישאר אדישים להצגה הזו. השחקניות מאוד מוכשרות וההצגה עשויה היטב וביד אומן, שבהחלט יכול להתחרות ברמתו (הן מבחינת משחק והן בימוי) בכל תיאטרון ממוסד ומכובד. מההצגה יצאתי כשכולי התלהבות מהשחקניות הסטודנטיות שהונחו והוכוונו על ידי במאית מקצועית - מאיה שעיה. אני מאמינה ומקווה שעוד נשמע מהן רבות.
לכל אוהבי תיאטרון טוב, ממליצה לכם שלא לפספס את ההצגה, רוצו לראות.
תודה לבית צבי, ולמועדון הצופות של סלונה על הזכות לצפות בהצגה המיוחדת הזו.
שחקנים: חן יוסף, טל צ'רנבסקי, אליה בר, גל שדה, יעל ארביב, רחלי איצקוביץ , לינוי ארליך, ענת שרון, מיכל זיסקרוט (תלמידות שנה ג' - מחזור נ"ד)
מאת: נל דאן
בימוי: מאיה שעיה
עיצוב תלבושות: רוני וילוז'ני
עיצוב תפאורה: רוני וילוז'ני
התמונות נלקחו מתוך
דף ההצגה של "בית צבי"
