צילום: אלון שפרנסקי
"אמא תרזה איננה" מספר את סיפורה של ג'יין (קרן צור) אשר לכאורה יש לה הכל, בית משפחה אוהבת, בן קטן. היא נעלמת יום אחד, נוטשת את משפחתה ונוסעת להודו. בעלה, מארק (אוהד קנולר), מחפש אחריה ומוצא אותה מתארחת בביתה של פרנסס (יעל לבנטל), אמנית בריטית, אשר נתקלה בג'יין כשהיא נמצאת במצב נפשי קשה ואוספת אותה לביתה. מתברר כי ג'יין התנדבה במעון לילדים נטושים שם הכירה את סריניבס ההודי השרמנטי (ג’ורג’ אסקנדר), אשר מנהל את המוסד.
בעלה של ג'יין מנסה לשכנעה לחזור הביתה לילדם הקטן, ואילו סריניבס לוחץ עליה להישאר ולהמשיך להתנדב במוסד. ג'יין הנמצאת במצב נפשי לא פשוט בעקבות אירוע שחוותה, נקרעת בן בעלה לסריניבס.
מי צריך אותה יותר? בעלה ובנה האוהבים בעולמה הקטן, הצר והמובן מאליו או עשרות ומאות הילדים הנטושים הזקוקים לחום ואהבה?
ההצגה מוגדרת כדרמת מתח פסיכולוגית, חושנית ומטלטלת, שמתמודדת באומץ עם שאלות נוקבות אודות אורח החיים והערכים המערביים שאנחנו ספוגים בהם, אך גם הודות הנטייה להימשך לשרלטנות רוחנית ולפוליטיקת עולם שלישי בעלת אג’נדה נקמנית.
אכן ההצגה מעלה את השאלות אודות אורח החיים והערכים המערבים מול החיים במזרח, אבל מתח? אין בהצגה מתח, והסוף היה ברור מראש.
התפאורה הצבעונית, מוזיקת הרקע, הקטורת שהודלקה, התלבושות, הדיבור השאנטי כל אלו הצליחו להעניק אשליה שאנחנו נמצאים לרגע בהודו. קרן צור נתנה משחק מדהים ומרגש של אישה המצויה במצב נפשי קשה. יעל לבנטל העניקה קטעים שבסופו של דבר מתפרשים כקומיים והצליחה לשבור עם זה את כבדות ההצגה. אבל אוהד קנולר קצת הלך לאיבוד ונעלם באדישות שהוא הקרין ואילו ג’ורג’ אסקנדר הצליח לשכנע (ואולי יותר מידי) כבחור שרמנטי וכריזמטי.
אז האם ללכת? אני חושבת שכן ולו רק בשל משחקה המיוחד של קרן צור שקצת נעלמה בתקופה האחרונה והן בשל השאלות הנוקבות שהיא מעלה.
מאת: הלן אדמונדסון
תרגום ובימוי: אבישי מילשטיין
משתתפים: אוהד קנולר, יעל לבנטל, קרן צור, ג'ורג' אסקנדר
תפאורה: אדם קלר
תלבושות: נטשה טוכמן
תאורה: רוני כהן
מוסיקה: אבי בלילי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה