בלו – דניאל סטיל

'בלו' עוסק בכוחה המרפא של הנתינה והאהבה לזולת.

בעקבות אסון בחייה של ג’יני קרטר, כדרך להתמודד עם האובדן, היא נוטשת את חייה הבורגנים עוזבת הכל ועוברת לעבוד בארגון לזכויות אדם, שם היא נשלחת למשימות באזורים מסוכנים בעולם, בתנאי שטח קשים להקל על סבלם של נפגעים באותם איזורים. עבודה שלא מותירה לה זמן לחשוב ולטבוע בכאביה הפרטיים.

באחת מאותן תקופות של בין לבין משימות, ערב חג, אחד מאותם ימים שהבדידות קשה בהם, יוצאת ג'ני מביתה ובמהלך טיול מעל גשר היא צופה בנהר ומחשבות אובדניות בראשה. מזווית עיניה היא מבחינה בתנועה שמשנה את חייה. כך היא פוגשת בבלו, נער שעיניו הכחולות והמיוחדות העניקו לו את שמו. בלו ילד חסר בית, אשר מוצא מחסה זמני מהקור במחסן עיריה. החיים לא האירו פנים לבלו. הוריו נפטרו והוא אף עזב את החיים הקשים בבית דודתו האפוטרופוסית שלו, שאינה רוצה בו בחייה ועבר לחיות ברחוב.

"שדים" מעברו של בלו מתגלים בדמותו של כומר המנצל את מעמדו וכוחו להתעלל מינית בילדים, בעוד הסביבה והכנסיה מעלימים עין ועוברים לסדר היום. ג'ני נרתמת למלחמה בנושא, למען בלו ולמען כל אותם ילדים שנפגעו.

המפגש המקרי בין בלו וג'ני והקשר המיוחד שנוצר בניהם מהווה הצלה עבור שניהם ומעניק טעם וסיבה לחייהם.

דניאל סטיל היא סופרת מאוד פורה, והיו שנים שאהבתי לקרוא את ספריה. אבל לאחר תקופה הרגשתי שמיציתי, סגנון הכתיבה שלה קצת נמאס עלי. עתה לאחר הפסקה של מספר שנים אמרתי לעצמי שאולי כדאי לנסות שוב והופתעתי לטובה. הנושאים בהם נגע הספר היו מעניינים, מרגשים ונוגעים ללב.

בלו, מאת: דניאל סטיל

BLUE – Danielle Steel

מאנגלית: יפעה הדר

הוצאה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר

שנת הוצאה: 2017 

מס' עמודים: 272

בטיבט הסודית - תיאודור איליון

'בטיבט הסודית' הוא יומן מסע שכתב הטייל הגרמני תיאודור אילון על מסע בן שנתיים אליו יצא בשנת 1934 לטיבט, מדינה מסתורית ומרתקת שבאותה תקופה, טרום הכיבוש הסיני, הייתה סגורה ומסוגרת בפני העולם. על מנת לחדור ולטייל במדינה, היה עליו להסוות את עצמו. הוא צבע את שערו הבלונדיני לשחור, צמצם את עיניו כדי להסתיר את צבען הכחול וכדי לשוות להן מראה של עיניים מלוכסנות, שם פקקים בנחיריו כדי לשוות להם מראה "אסייתי", צבע את פניו בתמיסה של שמן ויוד כדי להכהותם ולמד מראש בצורה בסיסית את מיומנויות השפה הטיבטית. הוא נדד במסווה של נזיר טיבטי ובמקרים רבים העמיד פני חירש אילם.

הספר מתאר את הכנותיו המדוקדקות לקראת המסע. הכנות שכללו הכנות פיזיות ונפשיות לקראת מסע מסובך וארוך. המסע עצמו כלל הליכות ארוכות, ממושכות ומאמץ פיזי רב מאוד בתנאי שטח הרריים קשים, מאמץ יומיומי להתחפש ולהשתלב בן האנשים אבל יחד עם זה מפגש עם תרבות ומנהגים שונים, חוויות הכוללות תופעות טבע לא מוסברות, מפגש עם האוכלוסייה המגוונת, עם הנוודים הפשוטים טובי הלב, היתקלויות בשודדים קשוחים אבל גם תמימים, מפגשים עם אנשי דת וחוכמה לצד שרלטנים,  וכל זה בניסיון ללמוד, להבין ואולי להתחיל לפענח סודות תרבותיים ורוחניים של עולם מסתורי.

במהלך הספר איליון מספר את רשמיו מהמסע מהמנהגים המקומיים. הוא מביע סלידה מהלאמות אותם הוא רואה כמושחתים. מאידך הוא מתפעל מהנזירים הבודהיסטיים ומאורח החיים שלהם אותו הוא רואה כאורח חיים אידיאלי.

ספרי מסעות הם, בדרך כלל, לא סוג הספרים שאני נוהגת לקרוא אבל יש לי "חולשה" לספרים הנוגעים למזרח הרחוק, לתרבות המזרחית וטיולים לא מעטים במזרח הרחוק. לכן הספר הזה קסם לי וגרם לי לחרוג ממנהגי. לשמחתי הספר סיפק לי הצצה נדירה, אותנטית, ולא שגרתית, למנהגיה ולחייה התרבותיים, הרוחניים והדתיים של אז בטיבט.

בטיבט הסודית, מאת: תיאודור איליון

מאנגלית: יאיר להט

הוצאה: אופוס

שנת הוצאה: 2015

מס' עמודים: 176

סופה של אליס – גלית דהן קרליבך

'סוּפה של אליס' הוא סיפורה של סופה, בתה של אליס, אם חד הורית. שמה ניתן לה כי נולדה במהלך סופת חול מידברית. אבל למרות שמה חייה מתנהלים על מי מנוחות ולאו דווקא בשל רצונה. סופה גרה עם אמה במושב דרומי קטן, מנומנם ומוזנח בשם אבריים, בו חיים תושבים תמהוניים וצבעוניים. היא מנהלת את סניף הדואר, מכורה לקריאת ספרים, כותבת המכתבים הלא רשמית של המושב וחולמת להיות סופרת.

בילדותה הובחנה סופה כילדה מחוננת יחד עם חבר ילדותה מיכאל. שערים נפתחו בפניהם בשל יכולותיהם. בעוד מיכאל התקדם, למד והתפתח, סופה נשארה במושב וקפאה על שמריה בשל אי יכולתה של אמא לוותר על ילדתה, לשחרר ולתת לה לפרוח והתעקשותה "לשמור" על סופה מתחת לסינר שלה.

אליס, אמה, היא אישה קשוחה שמסרבת להתגמש לחיים. היא מיילדת פיראטית אשר מיילדת בביתה נשים אשר אין רוצות ללדת בבית החולים. היא שואפת שסופה תהייה מיילדת כמוה אבל סופה אינה שותפה לחלום הזה ומטפחת חלום משלה, להיות סופרת, ובין לבין היא מנסה להעלות על הכתב את סיפוריה וסיפוריהם של הסובבים אותה ברומן שלו היא קוראת 'חייהם של האנשים הצבעוניים'.

את חייה המנוהלים על מי מנוחות, משבש גבר זר מצולק ומסתורי, שעובר לגור במושב המנומנם, מעורר אותו בשיפוצים וחידושים ומזעזע את האדמה מתחת לחייהם של בני המושבה יחד ובניהם סופה ואליס. פצעים נפתחים, סודות מתגלים.

סוּפה של אליס הוא הרומן השלישי של גלית דהן קרליבך. בשבילי הוא הראשון שקראתי מספריה ובהחלט לא אחרון. העלילה שובת לב, מרתקת, סוחפת וכתובה בשפה עשירה. כל אלו מהווים עבורי הבטחה מפתה מאוד לקרוא את ספריה הקודמים ואת אלו שבוודאי עוד יבואו בעתיד.

מומלץ בחום.

סופה של אליס, מאת: גלית דהן קרליבך

הוצאה: כנרת, זמורה-ביתן

שנת הוצאה: 2017 

מס' עמודים: 384

תישארי – תמי בצלאלי

'תישארי' מביא את סיפורה של דליה, אישה אמיצה שלאחר הרבה משברים, ויתורים והקרבה, מחליטה החלטה אמיצה להגשים את רצונה האישי ולשים את טובתה והאושר האישי שלה לפני ועל אף רצונם של אחרים. אישה בת חמישים פלוס, לאחר שתי מערכות יחסים זוגיות, אם לשלושה וסבתא, מוצאת את אהבת חייה, יוצאת מהארון, נוטשת את הכל ועוזבת כדי לפתוח, להתחיל חיים חדשים ולהישאר.

דליה, מספרת באומץ על חייה. על נישואיה הראשונים לעמיחי איתו נשארה 10 שנים למרות שזוגיות כבר לא הייתה שם. על שני בניה שנולדו לה בנישואים אלו ועל דיכאון אחרי לידה ממנו סבלה שנים. על נישואיה שהשניים לדניאל, נישואים שנמשכו 20 שנה, בהם נולדה בתה. נישואים בהם חוותה חופש רב אבל שוב גם הרבה בדידות ואכזבה. חיים שבהם הרצון והנסיון ליצור משפחה חדשה ומגובשת נכשל והנפגע העיקרי הוא בנה הבכור הרגיש שלא מצליח למצוא שפה משותפת עם האב החורג.

וכל זאת עד שבפגישה וירטואלית באינטרנט, דרך 'קפה דה מרקר', נתקלת דליה במירהג'י. הפגישה הוירטואלית הופכת לפגישה פנים מול פנים. פגישה שבה מתגלה הכימיה, שבה היא מגלה שהגיעה לבית האמיתי. בית שעבורו צריכים לבצע ויתורים עצובים, כואבים, לא נשלטים ומכמירי לב.

דליה מנסה שוב ושוב לבנות בית ועוד בית, הן רוחני והן פיזי. עד שלבסוף מחליטה החלטה אמיצה לעזוב את כל אותם בתים ולבנות בית חדש ומאושר ובו להישאר.

הציור, או יותר נכון הרישום, תופס חלק ניכר בסיפור. החל בכריכה של אוסף מגובב של בתים המרמז על הסיפור עצמו. וממשיך ברישומים מיוחדים, מאירים ורומזניים המשולבים בין ובתוך הפרקים. ומרתק עוד יותר ההשוואות וההשלכות שנעשות בתוך הסיפור עצמו בן הציור לחיים.

מתוך ראיונות באינטרנט עם תמי בצלאלי, התגלה כי בינה ודליה יש קווים רבים של דמיון והספר מביא פרטים רבים מחייה האישיים של הסופרת.

מעניין ומומלץ בחום.

לינק לגלריה 'בתים שעוזבים'. צוייר בתקופה שתמי בצלאלי בנתה בית ומוזכר בספר.

תישארי, מאת: תמי בצלאלי

הוצאה: כנרת, זמורה-ביתן

שנת הוצאה: 2016 

מס' עמודים: 394

הצגה – “תרופה” – תיאטרון הספרייה

"תרופה" - צילום: ליוסי צבקר

אריה שטיין , גיבור המחזה "תרופה", עורך דין גרמני ממוצא יהודי העוסק ברישום של פטנטים מדעיים אשר מגיע בעקבות מותו של אביו, יהודה, מדען בעל שם וחוקר מוח, למעבדה המוזנחת של האב באוניברסיטת היידלברג, על מנת לרוקן אותה. נבירה במסמכים מגלה לאריה מחקר שאביו ניהל לפני כשלושים שנה אשר עוסק בתרופה לאלצהיימר.

המחזה מתנהל כולו במעבדה, וקופץ בזמנים הלוך חזור בן האב המנהל את המחקר לבן המנסה להבין מה קרה? מדוע המחקר הופסק ומדוע אביו לא פירסם את תגליתו?

בהדרגה, מתברר כי בסיס המחקר מקורו בחומרים וניסויים שנערכו על ידי הנאצים בילדים יהודים במחנות. ידיעה שעצרה את האב מלפרסם את ממצאיו ואף הביאה לניסיון לשרוף את המידע. עתה אריה הבן, עומד בפני כמה דילמות, כשאחת מהן היא הדילמה המוסרית האם להוציא את התרופה לשוק ולהתעשר או לזנוח את כל העניין בגלל הפשעים שנעשו עם חומרים אלה. והן בפני דילמה נוספת של הזהות היהודית שלו, האם להתכחש לה או שלא.

אחד הדברים המעניינים והמיוחדים בהצגה הוא שאותו שחקן (דני גבע) משחק את האב ואת הבן ובשניות מלהטט בן הדמויות עד שלפעמים הגבולות בן הדמויות מטשטשות.

צילום: יוסי צבקר

שחקנית נוספת שכבשה את תשומת ליבי היתה קייטלין פינקל. היא מגלמת סטודנטית מהפכנית מעברו של האב, שחקנית שופעת אנרגיה הכובשת את הצופה בחינניות שלה.

ההצגה מעמידה בפני הצופה דילמה מוסרית שלא בטוח שיש לה פיתרון חד משמעי, ומעלה שאלות קשות. עם זאת דרכי ההצגה של הדילמה והנסיון להגיע לפיתרון מוצגים במשחק מעולה, מרתק וכובש.

צילום: יוסי צבקר

ההצגה בעלת פוטנציאל רב ומקווה שיימצא בפניה האפשרות להמשיך להתקיים ולהציג גם בפני קהל נוסף חוץ מאלו שמגיעים לבית צבי לצפות בה.

כמובן שממליצה בחום.

תודה לתיאטרון הספרייה, ולמועדון הצופות של סלונה.

"תרופה" מאת תיאטרון הספרייה

בהשתתפות בוגרי בית צבי: דני גבע, מורן בן אריה, אודי בן דוד, קייטלין פינקל

מאת: מאיה שעיה

בימוי: מאיה שעיה

תפאורה ותלבושות: דלית ענבר

תלבושות: דפנה פרץ

תאורה : אורי מורג

מוסיקה: אריאל קשת

הדרכת טקסט: דפנה מרסר-הדרי

קרדיט צילום: יוסי צבקר

תמונת ההצגה

האורחים – אופיר טושה גפלה

'האורחים' הוא פרי יצירתו האחרון של אופיר טושה גפלה. סופר כישרוני ומיוחד שכל ספר שלו הוא חוויה מיוחדת בפני עצמה. לספרו הראשון 'עולם הסוף' התוודעתי במקרה לפני כמה שנים. התחלתי לקרוא אותו רק כדי לרצות את בתי שלא גמרה להלל אותו, אבל אחרי כמה דפים נשאבתי, לא יכולתי להניח מהיד ונהפכתי למעריצה שקוראת כל ספר שהוא מוציא (ויוציא) לאור.

האורחים לא איכזב. אופיר טושה גפלה בסגנונו המיוחד ובכישרון גדול הצליח שוב להפתיע, לרתק ולהדהים מחדש בעולם וברעיון שברא.

העולם של הספר האורחים, מתרכז סביב אירוע עולמי, שהתרחש 5 שנים לפני כן, ותחילתו ב־ 11 בינואר בשעה 4:19 לפנות בוקר. אירוע שארך שבוע ימים ונקרא 'שבוע המטמורפוזה'. באותו היום אנשים התעוררו כשמתנה מחכה להם ליד הדלת. קופסא ובה זוג נעלים כל אחד לפי מידתו וטעמו. כל אלו אשר נעלו את הנעלים מייד התחיל לפעול עליו תהליך המטמורפוזה. בתהליך זה מתחילים האנשים להשתנות לאדם אחר (פיזית ותודעתית), לאדם שעורר בהם את רגשות השנאה העזים ביותר שחשו בחייהם (נשים, גברים, בני משפחה, קשישים נאצים, שליטים ואפילו אנשים שכבר הלכו לעולמם). היחידים ש"ניצלו" מהמטמורפוזה היו ילדים מתחת לגיל 14, חולים תרדמת, קטועי רגלים, ואנשים אקרעיים שנעליהם נגנבו).

השבוע הזה יצר כאוס עולמי, שמנשך גם לאחר שהשבוע נגמר. בסופו חזרו האנשים להיות הם עצמם. אבל, חלומותיהם נשללו מאיתם. כל אחד התחיל לחלום את חלומותיו של מי ששנא אותו, ואלו שלא היה להם שונא, התפוגגו (בהמשך אפילו יוקם בית קברות ומוזיאון הנצחה מיוחד לאותם נעלמים).

גיבור הספר, אדם קור, שבימי המטמורפוזה הפך לאישה יפנית אותה פגש בעברו, הינו חוקר פרטי, שבעקבות השבוע ההוא המציא מיקצוע חדש לפרנסתו והוא לאתר עבור האנשים את ה"מקורי" שלהם, כלומר את מי ששנא אותם ושאת חלומותיו הם חולמים (וזה יכול להיות יותר מאדם אחד). הוא משחזר לעצמו ביומן את ימי המטמורפוזה את ההשלכות שלה שממשיכות להשפיע גם 5 שנים קדימה ועם המחשבה האם יתרחש ארוע נוסף, ומה הוא יביא עימו?

מומלץ בחום רב.

מחכה (בחוסר סבלנות) לספרו הבא שיגיע.

האורחים, מאת: אופיר טושה גפלה

הוצאה: כתר

שנת הוצאה: 2016 

מס' עמודים: 368

אמה – ג'יין אוסטן

'אמה' היא קלאסיקה שנכתבה לפני מעל ל-200 שנה, ועדיין היא ממשיכה להפיל בקיסמה אנשים רבים למרות המרחק רב השנים מאז שניכתבה. מה משך אותי לקרוא את הספר? שילוב של מספר גורמים. הרצון לגלות את סוד הקסם של יצירה שממשיכה להיות בתודעת הקוראים, ממשיכה להיות מתורגמת ומומחזת ליצירות קולנועיות כל כמה שנים. סיבה נוספת היא שהספר נכתב בידי אישה דעתנית ולא מתפשרת. עוד סיבה היא הרצון לחוות עולם אחר, שלא קיים עוד אלא היה קיים לפני מעל ל 200 שנה. וסיבה נוספת, חשובה לא פחות והיא ההוצאה והמתרגם. הוצאת הספרים המשובחת תמיר // סנדיק שכל ספר שהם בוחרים לתרגם ולהוציא לאור, הוא פנינה בעיני ואם הספר נבחר על ידם אזי אני שם לקרוא אותו. ואם שי סנדיק הוא המתרגם אז אחת כמה וכמה. תירגומו מוקפד, קריא, מותאם לרוח התקופה, ובין השורות מורגשת אהבתו ליצירתה של ג'יין אוסטן.

אמה, בחורה שנולדה למעמד של החברה הגבוהה, יפה, מוכשרת, מפונקת, מחוזרת ופמיניסטית (טרם זמנה). למרות כל זאת היא אינה מתנשאת ויש בה הרבה רגישות לזולת. בנות בגילה משודכות לנישואים, אבל היא לא רואה את עצמה מתחתנת. למה לה? אין לה את התמריצים שיש לבנות אחרות להינשא מאחר ויש לה כבר הכל, מעמד, חיי חברה, בית לנהל, כרכרה. לכן חייה עוברים עליה בנעימים, ועם כל זאת היא משועממת ומחפשת לשעשע את עצמה בעיסקי שידוכין. אבל, נסיונותיה לא מוצלחים במיוחד ובסופו של דבר גורמים לעוגמת נפש לכל הנוגעים בדבר ובניהם היא עצמה.

קסמו של הספר מלווה אותו לכל אורכו, קסם שפתח בפני צוהר לצורת חייהם של החברה הגבוהה באנגליה של לפני 200 שנה. המעמדות, התככים, הרכילות, החיטוט בחייהם של אחרים, ההתנשאות, הנשפים, הקודים החברתיים. וכל זה נכתב בצורה שנונה וביקורת סמויה בן השורות.

קסם של ספר, ולכל אלו שאוהבים את ספריה של ג'יין אוסטן וגם לאלו שלא מכירים, זהו ספר שחובה לקרוא.

אמה, מאת: ג'יין אוסטן

Emma – Jane Austen

מאנגלית: שי סנדיק

הוצאה: ספרים בעלמא, הוצאת אהבות

שנת הוצאה: 2015 

מס' עמודים: 560