"אני דון קיחוטה" (מתוך פוסטר ההצגה)
אלו אשר יגיעו להצגה מתוך ציפייה לראות את הצגה על הרומן האלמותי "דון קיחוטה" של מיגל דה סרוונטס, יופתעו לגלות שהם לא ימצאו את זה. במקום זה, הם יזכו לצפות במחזה חדש, מאת רועי חן, ובבימויו של יבגני אריה, שנכתב בהשראה וכמחווה לספר האלמותי שחוגג בימים אלו 400 שנה (והיה מהספרים המתורגמים ביותר אחרי התנ"ך עד שהובס בידי הארי פוטר).
המחזה מספר על שני אסירים, בני זמננו, אשר חולקים תא וקוראים שוב ושוב בספר "דון קיחוטה". תוך כדי הקריאה שני האסירים מפליגים בדמיונם לעולם ההרפתקאות המתעוררות לחיים. הרפתקאותיהם של דון קיחוטה וסנצ'ו פאנסה בתוך ההגדה. מתוך הכלא הם עוברים לעולם מלא יופי, שלמות, אושר. והם מגלים כי, למרות שבעולם האמיתי הכלא שולל מהם את החופש, הם עדיין מצליחים להיות חופשיים במחשבותיהם ובחלומותיהם, שכן אין לכלא אפשרת לקחת מהאדם את היכולת לחלום ולפנטז.
ההצגה מכילה רגעים מרגשים, משעשעים, ועצובים. נמצא בה גם סיפור על חברות אמיצה בין שני גברים, על הרצון לחופש גם אם הוא תוך כדי חלומות ובריחה לעולמות אחרים.
את התפקיד הראשי של אחד מהאסירים, חולקים ומגלמים בתפקיד שני שחקים מצויינים. סשה דמידוב ודורון תבורי. הם משחקים בו לסרוגין. מאחר והשחקנים שונים כל כך באופיים אחד מהשני, נראה לי שיהיה כאן מצב שבו הצגה עולה בו זמנית עם שתי גרסאות שונות מאחר וכל שחקן יביא במשחקו פרשנות אחרת. בההצגה בה צפיתי, שיחק סשה דמידוב, אז אולי אני צריכה ללכת אליה שוב ולהנות ממנה מחדש כשבפעם הבאה ישחק בה דורון תבורי?
אי אפשר שלא להזכיר את התפאורה. מצפייה בעבר במספר הצגות של תיאטרון גשר, שמתי לב לחיבה מיוחדת שיש לתאטרון הזה להציג תפאורות מנימליסטיות מיוחדות, אבל יחד עם זאת אין צורך ביותר מאחר והן מתארות הכול. כך גם בהצגה הנוכחית. התגלמות אומנות התפאורה המנימליסטית בגדולתה.
מה נשאר עוד לומר? רוצו לראות, צפויה לכם חוויה מרגשת. ואולי אלך גם אני שוב? כדי לצפות בה שוב והפעם עם דורון תבורי.
תודה לתיאטרון גשר, ולמועדון הצופות של סלונה על הזכות הגדולה שניתנה לי לצפות בהצגה המיוחדת הזו.
ישראל (סשה) דמידוב וקארין סרויה על ההצגה אני דון קיחוטה בערוץ 10
